ספר הבדיחה והחידוד:
בין אדם למקום
אלתר דרויאנוב
[א]
1729 אוי
ואבוי לכם, קלקלנים, – אמר המגיד מדייצה לחבורה של אפיקורסים: – אתם ושכמותכם
הורדתם את היצר הרע מגדולתו וביטלתם כל מלאכתו. תמהה החבורה: רבי מגיד, מה אתה סח? היצר הרע הוא
אדוננו ואנחנו עבדיו עושי-רצונו, ואתה אומר, שהורדנו אותו מגדולתו וביטלנו כל
מלאכתו. החזיר להם המגיד: אספר לכם חלום שחלמתי. ראיתי את היצר הרע והדלוּת מספרים זה
עם זה. שאל היצר הרע לדלות:
"מה חדש יש בעולמך?" השיבה הדלות: "ברוך השם, חדשות טובות יש
בעולמי. עליתי למעלה עליונה. לשעבר הייתי דרה בצריפים ובמרתפים;
עכשיו – טירות וארמונות פתוחים לפני"… חזרה ושאלה הדלות ליצר הרע:
"ומה חדש יש בעולמך?" נאנח היצר הרע והשיב: "לא עלייך, חדשות
רעות בעולמי. ירדתי מגדולתי ובטלה
כל מלאכתי. לשעבר הייתי עובד ימים
ושבועות עד שעלה בידי לפתות אדם לעבירה; עכשיו – עד שאני בא אליו, כבר עבר
ושנה. אין עוד לעולם שום צורך
בי". 1730 אמר
כּלב לץ: משתתף אני בצערו של כביכול, שפשט את
הרגל. אמרו לו: רבי כלב, פרש דבריך. החזיר כּלב: מה הן הכנסותיו של כביכול? תורה,
תפילה ומעשים טובים של הבריות.
ומה הן הוצאותיו? עצים להסיק את הגיהנום. לשעבר היו הכנסותיו מרובות והוצאותיו מועטות; עכשיו – להיפך… 1731 ראו
לאחד, שהוא פורס מן הפת ואוכל בלי נטילת-ידיים. אמרו לו: כיצד אדם מישראל מזלזל בנטילת-ידיים? השיב האוכל: פת זו אינה טעונה נטילה. לשם כּעכים התקינה אשתי את העיסה
תחילה, ועל-פי טעות עשתה אותה כּיכּרות. אמרו לו: וכעכים מי התיר לך בלי נטילה? החזיר הוא: כעכים אני אוכל כל ימי בלי נטילה… 1732 ההוא
שישב לאכול ולא בירך "המוציא" תחילה. נזפו בו ואמרו לו: "כל הנהנה בלא ברכה, כאילו גוזל
להקדוש ברוך הוא"[1]. החזיר העבריין: אין בכך כלום. אף-על-פי שלא בירכתי
"המוציא", מכל-מקום נתמלא חסרתו של הקדוש ברוך-הוא. בעיני ראיתי לקוזאק, שאכל פת הבאה
בכיסנין[2]
והצטלב תחילה... 1733 בלילה
הראשון של סוכות מצאו לאחד, שהוא יושב ואוכל חוץ לסוכה. אמרו לו: שכחת, ש"אכילה בסוכה בליל
יום-טוב הראשון חובה"?[3] השיב האוכל: אני לא שכחתי, אבל אשתי שכחה והכניסה
קדירה לסוכה[4]. אמרו לו: היה לך לשאול את הרב. השיב להם: שאלתי. אמרו לו: ומה פסק? השיב להם: פסק להיתר. אמרו לו: אם-כן, למה אתה אוכל חוץ לסוכה? החזיר העבריין: מחמיר אני על עצמי, שלא ליהנות
משאלת-חכם... 1734 אורח
בא לכפר ונכנס לפונדק של יהודי לסעוד. אמר לו הפונדקי: מה רצונך? השיב האורח: קודם-כל – כוס יי"ש מן המובחר
לפתוח את המעיים. הביא הפונדקי
בקבוק מלא והעמיד על השולחן. שתה
האורח אחת ושתיים ואמר: עכשיו – תרנגולת מטוגנת בחמאה. נבהל הפונדקי ושאל: כיצד יהודי אוכל טריפות כגוי? החזיר האורח: כיצד יהודי מוכר יי"ש כגוי?[5]
1735 מצאו
ליהודי, שהוא אוכל בשר בחלב.
הביאוהו אל הרב, ואמר לו הרב הרבה דברי-כיבּושים. שמע העבריין ושאל: רבי, עכשיו מה אני בעיניך? תמה הרב: מה שאלה היא זו? אוכל-טריפות אתה
בעיני. החזיר העבריין: רבי, לא זו אני שואל, אחרת אני
שואל. עכשיו מה אני בעיניך – של-בשר,
או של-חלב?... 1736 ראו
לאחד, שהוא אוכל מאכלות אסורות, ואמרו לו: כיצד אדם מישראל מפטם כריסו איסור? החזיר העבריין: חס ושלום, שלהנאתי אני אוכל. לעשות נקמה בגויים אני מתכּוון, משום
שבעיני ראיתי גוי שאכל פשטידה של שבת... 1737 ההוא
שישב במסעדה של גוי ואכל טריפה.
ראוהו קנאים והתחילו מחרפים ומגדפים אותו. נענה העבריין ואמר: אל תרעישו עלי עולמות, אל תטיפו לי
דברי-מוסר ואל אהיה בעיניכם הדיוט, שאינו מבחין בין האסור והמותר. יודע אני, שעבירה היא בידי, אף יודע
אני היטב, מה אני עתיד לשלם כנגד עבירה חמורה זו – שקל וחצי... 1738 יהודי
ישב במסעדה של גוי ואכל טריפה.
התמלאו עליו קנאים וצעקו: כיצד אדם מישראל אוכל טריפה? נענה העבריין: כיצד? – ומיד חזר ונגס מן הטריפה, לעס
ובלע ואמר: – כך אוכל אדם מישראל טריפה...° 1739 קרתני
בא לכרך גדול ונכנס לרסטורן "כשר" לסעוד. הגישו לו דגים ואכל, הגישו לו בשר ואכל, לקינוח הביא הדייל
לביבות יפות. נגס הקרתני וקפץ
ממקומו: אפיקורסים, מופקרים! לביבות ממולאות
גבינה אחרי סעודה של בשר!... היסה אותו הדייל ואמר: רבי, אורח, לחינם אתה צועק. טרח ונגוס נגיסה שנייה ותמצא גם בשר... 1740 ראו
לעבריין, שהוחזק אוכל-טריפות, יוצא מבית-מחיה של ישראל ומוחה פיו לאחר סעודה. אמרו לו: אתה מה עניינך לבית-מחיה זה, שאינו
מאכיל אלא כשירות? החזיר העבריין: תנוח דעתכם, כאן לא אכלתי אלא ביצים
וחמאה בלבד... 1741 אמר
שמריל: משה ציווה את ישראל: "לא תבשל
גדי בחלב-אמו"[6],
ומיד חשש: "מפולפלים בני מפולפלים הם ישראל, ועלולים לגלות בדברי כוונה,
שלא עלתה על לבי מעולם".
נמלך ואמר להם שנית: "אל תתפלפלו ואל תבקשו בלא-תעשה זו מה שאין בה,
אלא דברים כהוויתם: לא תבשל גדי בחלב-אמו"[7],
ועדיין לא נתקררה דעתו של משה, וכשהגיע למשנה-תורה חזר ופירש שלישית:
"דברים שאמרתי כפשוטם אמרתי: לא תבשל גדי בחלב אמו"[8]. מה עשו ישראל? התפלפלו ימים ולילות,
תלו הררים בשערה וקבעו הלכה: "לא תבשל גדי בחלב-אמו שלוש פעמים – אחד
לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול"[9]. 1742 ההוא
ששיבח את אולרו ואמר: כמה מעלות טובות יש לה לסכיני זו!
כשירה וטריפה, של-בשר ושל-חלב, של-חמץ ושל-פסח, ועל הכל – גם גנובה היא… 1743 שעה
מועטת קודם מותו ביקש רבם של האפיקורסים, שיאכילוהו תאנה מתולעת. אמרו לו תלמידיו: ילמדנו רבנו, זו למה? החזיר החולה: סימן יהיה בידי: כשיגיעו שם בסדר
הפּוּלסים לתאנה זו אדע, שהללו הם הפולסים האחרונים... [יש מוסיפים: לחינם התחכם אותו אפיקורס: כשבא לשם
ונמסר לשמש בית-הדין, שיקיים בו דינו, התנקם בו השמש והתחיל מונה את הפולסים מן
הסוף...] 1744 מצאו
לאחד, שהוא יושב ואוכל בצום-גדליה. אמרו לו: כיצד הגעת לידי קלות-ראש כזו? השיב ואמר: שלושה טעמים יש לי בדבר: ראשית, אילו
לא נהרג גדליה בן-אחיקם בשעתו, כלום היה חי וקיים עד עכשיו? שנית, אילו הרגו
אותי, כלום היה גדליה בן-אחיקם צם עלי? ושלישית, ביום-כיפור אני אוכל ושותה,
בצום-גדליה לא כל-שכן?...° 1745 כשחלה
שמריל שניטקבר את חוליו, אשר ימות בו, נכנס אצלו הרב ואמר לו: רבי שמריה, הגיעה השעה שתתוודה לפני
המקום ותחזור בתשובה. השיב שמריל: רבי, ינוחו לך ברכות על ראשך,
שעוררתני לכך. שיפשף מצחו בידו, כאדם הזוכר ראשונות,
ואמר: מודה ומתוודה אני: פעם אחת אכלתי
ושבעתי ולא בירכתי. ביקש הרב להניח דעתו של החולה ואמר: הרבה בהילות עושה. לא, רבי, לא מחמת בהילות היתה זאת,
אלא הואיל ולא בירכתי קודם אכילה, לא בירכתי גם לאחריה. נאנח הרב: שכחת, רבי שמריה, שכל הנהנה מן העולם
הזה בלא ברכה כמועל בקודשים?[10] נאנח גם שמריל אחריו: רבי, כיצד יכולתי לברך על טריפה? חרד הרב חרדה גדולה וצעק: אוי לאוזניים שכך שומעות! יהודי
תלמיד-חכם ממלא כריסו טריפות! צעק גם שמריל אחריו: רבי, שמא אתה יודע, היכן יש למצוא
כשירות ביום-כיפור?... 1746 בעצם
יום-הכיפורים, כשעמד כל הקהל בתפילה בלחש של מוסף, נכנס שמריל לביתו, פישפש ומצא
שיירי "כפרה" של אתמול וישב לפטם כריסו. נבהלה המשרתת ורצה לבית-הכנסת, לעזרת-נשים, וסיפרה לאשתו של
שמריל. בינתיים גמר שמריל לאכול
ומחה פיו, וכשנכנסה אשתו והתחילה ממטירה עליו אש וגופרית, העמיד פני תם ושאל: מה אירע? צרחה אשתו: אפיקורס, מופקר, גרגרת טריפה!
"כפרה" אתה זולל ביום-כיפור. עמד שמריל בתמימותו וחזר ושאל: שקר זה מניין לך? נענתה המשרתת ואמרה: בעיני ראיתי… מיד קפץ שמריל על השולחן, הוריד גבינה
שלימה מעל המייבּשה, נגס ממנה כזית של עשו וצווח: עכשיו את רואה, ששקרנית היא… אילו
אכלתי "כפרה", כיצד הייתי אוכל גבינה אחריה?... 1747 חבורה
של אפיקורסים להכעיס ערכו ביום-כיפור סעודה בציבור. קם אחד מן החבורה ושאל: חברים מה עושה הקדוש ברוך-הוא בשעה
זו? קם שני מן החבורה והחזיר: "קא חייך ואומר: נצחוני בּני,
נצחוני בּני"…[11] 1748 ראו
לאחד, שישב ואכל ביום-כיפור טריפות בבית-מחיה של גוי, וגעשו עליו קנאים. אמר להם: מה תצעקו אלי? חוששים אתם, שמא אכלתי
בלי נטילת-ידיים? כבר אמר שלמה: "אין אדם אשר לא
יחטא"[12]... 1749 ערב
יום-כיפור חלה ראובן-אשר ברודס ונסתכן.
התחיל בוכה, ואמרו לו ידידיו: שמא אימת יום-הדין עליך? החזיר ברודס: חס ושלום, שתהא אימת יום-הדין עלי,
אלא מתיירא אני, שמא אמות היום, ונמצא שאצום ביום-כיפור... 1750 אדם
אחד מקלי-עולם אכל בתענית-אסתר אכילה גסה בפרהסיה. סנטו בו ואמרו לו: אפילו זקנים וחלשים אינם אוכלים
בתענית קצרה כשל היום אלא משהו ובצינעה. החזיר הוא: תענית זו איני מודה בה כל-עיקר, שאני
אומר: לא היה כדאי להעמיד כלל-ישראל בסכנה בגלל כריעה קלה, שביקש אותו רשע. "תעלה בעידניה סגיד ליה". למחר ראו אותו עורך סעודת-פורים כיד
המלך. אמרו לו: אם תענית-אסתר אין, סעודת-פורים
מניין? השיב הוא ואמר: משבּח אני סעודת-פורים מכל
סעודות-מצווה אחרות, שאני אומר: אם בגלל כריעה קלה שנתאווה לה אותו רשע ביקש
להרוג ולאבּד, דין הוא שנהיה ששים ושמחים על קברו... 1751 שאלו
לאחד: תענית שבעה-עשר בתמוז ותענית
עשרה-בטבת איזו מהן היא הקלה ביותר? החזיר הנשאל: תענית שבעה-עשר בתמוז היא הקלה ביותר,
שאני מספיק לאכול בה שלוש פעמים, ואילו בעשרה בטבת איני מספיק לאכול אלא פעם
אחת... 1752 תשעה-באב
אחרי קינות נכנס שמריל לבית-מחיה ושאל: מה דבר יפה יש היום לאכול? נבהלה בעלת-הבית ואמר: רבי שמריה, שמא יצאת מדעתך, חלילה?
תשעה-באב היום. נענה שמריל ואמר: כלום איני יודע? ואף-על-פי-כן חייב
אני לאכול היום, כדי להוסיף אלף רובל נדוניה לבת-ישראל יתומה. ראה שמריל, שבעלת הבית מסתכלת בו
כאילו באמת אין דעתו שפויה עליו, והסביר לה: תיכף כשגמרו לאמר קינות יצאתי
מבית-המדרש ושמעתי שתי נשים מספרות זו עם זו. "הלואי, אמרה אחת לחברתה, ואזכה ליתן לבתי היתומה אלף
רובל נדוניה כנגד כל יהודי, שיאכל היום". מיד נדרתי: הרי גם עלי אכילה היום, כדי שיתוספו עוד אלף רובל
לאותה יתומה... 1753 אדם
נכנס אצל חברו בתשעה-באב ומצאוֹ אוכל תרנגולת פטומה. הוכיחו ואמר לו: כיצד אדם מישראל מפטם כריסו בתענית
חמורה כזו? אני זקן וחלש, ובכל-זאת מחמיר אני על עצמי ופורש היום אפילו ממקטרת. החזיר לו הלה: אף-על-פי-כן אין ביני לבינך ולא כלום,
ושנינו לא נירש גן-עדן, אני, משום שאיני צם בתשעה-באב, ואתה – משום שאין גן-עדן
בכלל... 1754 תשעה-באב
נכנס אורח לבית-מחיה של יהודי והזמין סעודה. אמר לו בעל-הבית: שכחת, שתשעה-באב היום? כּפר האורח: טעות היא בידך. לפני שבוע כבר היה תשעה-באב. תמה בעל-הבית: הרי "לוח"! החזיר האורח: אין משגיחים ב"לוח". שקרן הוא. שמא אין אתה מאמינני? בוא וקרא. הוא ניבּא לחמימות גדולה היום, ועיניך רואות שיורד גשם… 1755 תשעה-באב
נכנס מוכס-יי"ש[13]
אצל מוזג יהודי וציווה, שיכינו לו סעודה.
מחמת מורא עשה המוזג רצונו של המוכס, ומשום מה יאמרו הבריות הלך מיד
וסיפר להרב. שלח הרב אחרי המוכס
ואמר לו: כיצד מעיז אדם מישראל לחלל תענית זו,
שנאמרו בה כל חמשת העינויים של יום-כיפור? השיב המוכס: רבי, אילו אני חולה שיש בו סכנה, מה
דיני, – חייב אני בתענית, או לאו? אמר הרב: חולה שיש בו סכנה שאני: פיקוח נפש
דוחה הכל. אבל מרשמי פניך ניכּר,
שהלואי וירבו חולים כמוך בישראל. ובכן, – נענה המוכס ואמר: – בעצם
מותרת לי האכילה היום, אלא אתה בא בטענה עלי, שאיני חולה, והרי אני תמה עליך,
רבי: כיצד צרה עינו של רב בבריאות גופו של אדם מישראל?... 1756 מצאו
ליהודי יושב ומפטם את כריסו בתשעה-באב, והביאוהו אל הרב. התנצל העבריין לפני הרב ואמר: רבי, לא לשם הנאה אכלתי, אלא לשם
רפואה. הסתכל בו הרב וראה, שהוא איש בריא
מאוד, ואמר לו: יפה הדבר בעיני, שאתה מהלך אחרי
מידותיו של הקדוש ברוך-הוא: מה הוא מקדים רפואה למכה[14],
אף אתה מקדים רפואה למכה. אלא
הואיל וכבר יש לך רפואה, דין הוא שתבואך עכשיו גם המכה... 1757 תשעה-באב
סמוך לחצות-היום אמר בעל לאשתו: עצתי, שתפסיקי תעניתך מיד
ותאכלי. אין את יכולה אף אין
עלייך חובה לצום כל היום. לא נשמעה לו האשה ולא הפסיקה
תעניתה. לאחר שעה-שעתיים התחיל
הרעב מציק לה מאוד. חלשה דעתה
וקראה לבעלה: ליזר, מה אמרת קודם?... 1758 וולוולי
הזבארזי יצא לתרבות רעה והביאוהו אל הרב. אמר לו הרב: שמעתי עליך, שנסתרת עם אשה זרה. החזיר וולוולי: חס ושלום, רבי! אותה אשה לא זרה היא;
כאן בעירנו, נולדה. אמר לו הרב: שמעתי עליך, שהדלקת נר בשבת. החזיר וולוולי: אמת, רבי; שכחתי, ששבת היה אותו יום
והדלקתי אבל כיוון שנזכרתי מיד כיביתי. אמר לו הרב: שמעתי עליך, שאתה מעשן מקטרת בשבת. החזיר וולוולי: רבי, מעיד אני עלי, שאיני מעשן אלא
סיגרה. אמר לו הרב: שמעתי עליך, שאתה מצחצח נעליך בשבת;
אב-מלאכה היא זו. החזיר וולוולי: רבי, טועה אתה. אבא אינו מצחצח נעליו אפילו בחול... (א'
ליטווין, "וועלוועל זבארזער", "צוקונפט" חוברת ג לשנת 1915) 1759 אד"ם
הכהן הוזמן לבית אחד לסעודה ראשונה של שבת. קידש על פת וכשהגיע ל"המוציא" עשה חריץ בחלה,
כנהוג[15]. וכשגמר לקדש נטל נר דולק מעל השולחן
והתחיל בודק את הפת. נבהל בעל-הבית ושאל: רבי אברהם-בּר, כיצד אתה מטלטל נר
דולק בשבת? החזיר המשורר הזקן: לא עליך, ידידי, עיני כהות מחמת
זיקנה, ובלי אור הנר איני יכול למצוא את החריץ בפת... 1760 אפיקורס
להכעיס היה מעשן בשבת שתי סיגרות בבת-אחת. אמרו לו: לא דייך באחת? החזיר האפיקורס: אחת כנגד זכור ואחת כנגד שמור...[16] 1761 אדם
נכנס אצל חברו בשבת ומצא אותו סיגרה בפיו ועשנה עולה. ראה המעשן, שאורחו נבהל מאוד, התנצל לפניו ואמר: חייך, ששכחתי. תמה האורח ושאל: שכחת, ששבת היום? היתמה המעשן והשיב: כיצד יכול אדם מישראל לשכוח את השבת? חזר ושאל האורח: שכחת, שאסור לעשן בשבת? נעלב המעשן והשיב: שמא ילד קטן אני בעיניך? רגז האורח ושאל: אלא מה שכחת? החזיר המעשן ואמר: שכחתי, שיהודי אני... 1762 שלושה
שעישנו בחבורה בשבת, ואחד מהם ראובן-אשר ברודס. עברו עליהם חרדים והתחילו דופקים על חלונם ומחרפים. קם אחד מן המעשנים, התנצל ואמר: רבותי, לחינם אתם ממלאים חרפות פיכם;
שכחתי ששבת היום. התנצל גם השני ואמר: רבותי, אל תדינוני לכף-חובה; שכחתי,
שאסור לעשן בשבת. נענה ברודס ואמר: רבותי, אני מקבל עלי את הדין, משום
שגם אני שכחתי... רגזו החרדים ואמרו לו: אתה מה שכחת? החזיר להם ברודס: אני שכחתי להגיף את התריס... 1763 ראובן-אשר
ברודס ישב במסעדה יהודית בליל-שבת, שתה כוסו ועישן מקטרתו. נכנס השמש והתחיל מתקן את הנרות. גער בו ברודס: שבת היום! תמה השמש ושאל: ולעשן בשבת מותר? החזיר לו ברודס: ריקא! אני איני יכול לעשות גוי שליח
שיעשן במקומי, ואילו אתה יכול לעשות גוי שליח, שיתקן את הנרות במקומך... 1764 אחרי
הסעודה של ליל-שבת קם דוד פרידלנדר וכיבּה את הנרות. ראה שנזעמו פניה של אשתו האדוקה, ואמר לה: פראדה זוגתי, בואי וראי, מה זיווג יפה
הזמין לך הקדוש ברוך-הוא. משנישאת
לי אין את זקוקה לגוי של שבת... 1765 ראו
לאד"ם הכהן, שהוא יוצא בשבת לרחוב ומטפחתו בכיסו. קפץ אחד מן הרחוב ואמר לו: רבי אברהם-בּר מי התיר לך לשאת מטפחת
בכיסך בשבת? החזיר לו המשורר: דבר זה התר בידי מאותו רב, שהתיר לך
לשאת ראש-חמר על שכמך בשבת… [נוסח אחר: … קפץ אחד מן הרחוב וצעק: כיצד יהודי מתיר לו לשאת מטפחת בכיסו
בשבת? השיב לו המשורר: כיצד יהודי מתיר לו לשאת ראש-חמור על
שכמו גם בשבת וגם בחול?...] 1766 אמר מרדכי פלונגיאן: הרוצה שישמור שבת כהלכתה יעלה לתנור
ערב-שבת עם חשיכה, יקשור ידיו ורגליו ולא ירד מן התנור עד מוצאי-שבת, וכל אותו
היום לא תהא אכילתו אלא אבנים רותחות. אמרו לו: רבי מרדכי, בשלמא עלייה לתנור – שלא
יצא חוץ לתחום, קשירת ידיים ורגליים – שלא יגע בדבר האסור מחמת מוקצה, אכילת
אבנים – לשם עונג-שבת, אבל דווקא רותחות למה? החזיר פלונגיאן: חומרה יפה זו אם אינה עניין לאיסורי
שבת, תנוה עניין לאיסורי מאכלות: בצוננות חיישינן לנמלים... 1767 מצאו
לאחד, שהוא מטייל בשבת ועשן יוצא מפיו. אמרו לו: והלאו של "לא תבערו" היכן
הוא? אין בכך כלום, – השיב המעשן, – שאלתי
את הרב. תמהו הכל ושאלו: והרב מה אמר? החזיר העבריין: הרב אמר, שאסור... 1768 היה
מי שהורה הלכה ברבים: שבת פרשת ל-לך מותר לעשן. אמרו לו: מה טעם? החזיר הוא: למה תיגרע זהותה של שבת זו מכל
שבתות-השנה?... 1769 ראו
לאחד, שהוא נוטל בשבת סיגרה מאת חברו ומציתה. אמרו לו: קיימת "עשה שבתך חול", ולא
קיימת "ואל תצטרך לבריות"[17]... 1770 הרב
פגש לאחד מבני-העיר כשהוא מטייל ברחוב ועשן עולה מפיו. אמר לו הרב: שכחת, ששבת היום? השיב המעשן: מה לי לשקר, רבי? יודע אני, ששבת
היום, ויודע אני, שהתורה אמרה: "לא תבערו", ואף-על-פי-כן אני מעשן. אמר לו הרב: איש-אמת כמוך מקומו בעולם-האמת, ותמה
אני, למה אתה מתהלך כאן, בעולם-השקר?... 1771 עשיר
אחד מעשירי העיר היה מחלל שבת בפרהסיה. הוכיחו הרב ואמר לו: איזהו ישראל מומר? "זה המחלל
שבתות בפרהסיה".[18] ענה העשיר עזות: רבי, לא מפיך אני חי. לימים ראה הרב לאותו עשיר מטייל בשבת
ברחוב וסיגרה בפיו וכלב רץ לפניו.
רמז הרב כלפי הכלב ואמר לו לעבריין: רואה אני, שאתה תזכה
ל"קדיש" חשוב יותר מ"קדישו" של אביך... 1772 שבת
קודם חשיכה מצאו ליהודי, שהוא יושב בתיתורה שלפני ביתו ומעשן. אמרו לו: עדיין לא יצאה שבת. החזיר המעשן: גוי מסיח לפי תומו נאמן עליכם? והרי
עוד לפני רבע שעה עבר עלי מבגאי ואמר לי: "ערבא טבא"... 1773 שאלו
לליצן: בשלמא שבת נאמר בה "שבת-שבתון"[19],
שחמורה היא ואיסורה איסור סקילה, אבל יום-כיפור הקל שאין איסורו אלא איסור כּרת,
למה נאמר בו "שבת-שבתון"?[20] השיב הליצן: אדם האוכל בתשעה-באב וחושש, שמא יהא
ריח אכילתו נודף, מה תקנתו? יעשן מיד ויעביר ריח האכילה. אדם המעשן בשבת וחושש, שמא יהא ריח
עשנו נודף, מה תקנתו? יאכל מיד ויעביר
ריח-העשן. יום-כיפור, האסור גם
באכילה וגם בּעישון, מה תקנה יש לו? הווה אומר, שיום-כיפור אין לו תקנה אלא
שיאכל אדם ויעשן, יעשן ויאכל וחוזר חלילה. לפיכך נאמר בו שבת-שבתון... 1774 ערב-שבת
נכנס עגלון לעיר בעגלתו לאחר שכבר החשיך היום. התחילו צועקים אליו: גוי, כבר שקעה החמה! נענה העגלון ואמר: למה נבהלתם כל-כך? תיכף תעלה הלבנה... 1775 עגלון
השיא בתו לבחור בּר-אוריין. לא
היו ימים מועטים ובא העגלון אל הרב וקבל לפניו: אין הוא רואה את חתנו לא מקדש
בליל-שבת ולא מבדיל במוצאי-שבת. שלח הרב לקרוא את האברך ואמר לו: כך וכך קובל חותנך. החזיר האברך: רבי, מודה אני לפניך: אמת בפי חותני;
אין הוא רואה אותי לא מקדש בליל-שבת ולא מבדיל במוצאי-שבת. אבל מה אעשה והוא מאחר להיכנס בליל-שבת
ומקדים במוצאי-שבת... 1776 שאלו
לאחד מקלי-עולם: מה דברים יפים ביותר ניתנו לעולם? החזיר הלה: אני יודע רק שלושה דברים יפים ביותר
שניתנו לעולם, ואלו הם: כוס טה אחרי "כל נדרי" של
יום-כיפור, כוס בּירה אחרי כּופתות של פסח וסיגרה אחרי פשטידה של שבת... 1777 אשתו של מוכס-יי"ש מצאה שעורה בלפיתה של פסח. מיד הלכה אל הרב ופסק הרב לאיסור. עד שישב המוכס והצטער, שניטל ממנו טעם
לפיתה יפה של פסח, נכנסו אצלו חבריו, מוכסים גויים, לברכו בברכת יום-טוב, פתחו
במצה ויין וסיימו באותה לפיתה.
אמר להם בעל-הבית: רבותי, לפיתה זו מהי בעיניכם? לקקו הם אצבעותיהם ואמרו: נופת-צופים! נאנח בעל-הבית ואמר: אתם שאכלתם, אומרים
"נופת-צופים", ואילו הרב שלנו, שלא אכל וגם טעום לא טעם, עומד וטוען,
שחמוצה היא... 1778 כשהגיעו
ב"סדר" של פסח ל"חד-גדיא", קם אחד מן המסובים וסילק כל
"ההגדות" מעל השולחן.
אמרו לו: האי מאי? החזיר הוא: עניין זה של "חד-גדיא" כולו
מוקשה בעיני. גדי שנמכר
בחצי-הלילה ובזיל-הזול, בשני זוזים, – חוששני, שיש כאן מעשה-גניבה... 1779 אמר
כלב לץ: אף-על-פי שדורנו דור פרוץ, מכל-מקום
מעיד אני על בני-התשחורת שבימינו, שהם זהירים בשלושה דברים ומקיימים אותם
כהלכה. אמרו לו: רבי כלב, שלושה דברים אלו מה הם? השיב להם: הם אוכלים ושותים בערב יום הכיפורים[21],
אין הם קוראים שמע בשני הלילות הראשונים של פסח[22]
ואין הם מניחים תפילין בתשעה-באב שחרית.[23] אמרו לו: רבי כלב, בעינינו ראינו בני-תשחורת,
שאינם מניחים תפילין גם במנחה לתשעה-באב. החזיר כלב: הללו מחמירים על עצמם ודנים כל היום
כמקצתו... 1780 ליצנים
ישבו ועסקו בפרושי מקראות. פתח
אחד ושאל: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני
חכמים"[24], מה
פירושו של מקרא סתום זה? נענה הזקן שבחבורה ופירש: אתה מוצא: כל מה שתקנו חכמי האומות
אין בו ממש. תקנו גשרים, – למחר
נחשול עומד עליהם ועוקרם; תקנו דרכים, – למחר גשם יורד ומחריבן. וכנגד זה אתה מוצא: כל מה שתקנו חכמי
ישראל קיים לעולם ולעולמי-עולמים.
בקשו, למשל, שלא יאכל אדם בתשעה-באב, עמדו ותקנו שלא להניח תפילין אותו
יום, ושכאין אדם מניח תפילין כיצד יאכל?... 1781 אשה
באה אל הרב וקבלה לפניו על בעלה: אין הוא מניח תפילין. שלח הרב אחריו ואמר לו: כיצד אדם מישראל חוטא בגופו עד כדי
קרקפתא דלא מנח תפילין? החזיר הלה: רבי, מי אני, שאכניס ראשי בין שני
הרים גדולים כרש"י ורבנו תם? מוטב, שאניח מצווה זו עד שהם ישלימו זה עם
זה... 1782 שאלו
לליצן: מה טעם ירא-שמים אינו יוצא מביתו בלי
טלית ותפילין? השיב הליצן: גזרה, שמא יארע לו מעשה יהודה ותמר... 1783 ביום
של יריד נזדמן בחור לסמטה של בית-מדרש.
עכבו אדם אחד וביקש, שיכנס לבית-המדרש, כדי להצטרף למניין-עשרה
למנחה. סירב הבחור ואמר: אסור לי! תמה הלה: מה פירוש אסור לך? הסביר הבחור ואמר: בדקתי ומצאתי: יום של יריד שאיני
מתפלל אני מצליח. חזר ושאל הלה: וכשאתה מתפלל? השיב הבחור: כשאני מתפלל? איני יודע. לא ניסיתי... 1784 אשה
חשדה בבעלה, שהוא מזלזל בתפילה.
פעם אחת נסע מעירו לעיר אחרת לשם עסקי-מסחר והניחה לו האשה מטפחות-האף
בתיק של הטלית והתפילין. לא היו
ימים מועטים ובא מכתב מאתו, ובסוף המכתב שאל: "להיכן הנחת מטפחות-האף? איני
יודע למצוא אותן". החזירה לו האשה מכתב וכתבה: "התפלל לאלהים ותמצא"... 1785 שאל
בחור לרב: רבי, מי ששכח ולא אמר "יעלה
ויבוא" בתפילה של ראש-חודש מה דינו? השיב הרב: דינו, שיחזור ויתפלל שנית, אלא שאיני
יודע, למי משנינו יש צורך בדין זה: אני לא אשכח לאמר "יעלה ויבוא" גם
בתפילה ראשונה, ואתה תשכח ולא תאמר גם בשנייה... 1786 בתחילת
שנות הארבעים למאה הקודמת נוסדה בברלין "חבורת הרפורמה"; עמדה ובטלה
תפילה בשבת ותקנה במקומה תפילה בראשון בשבת. לא היו ימים מרובים ושאל ראש "החבורה" לאחד
מחשוביה: מה טעם אין אתה בא להתפלל? החזיר לו הלה: ידידי, גלוי וידוע לפניך, שבשבת אני
עסוק מאד ואין לי מנוחה. כלום
רצונך, שלא תהא לי מנוחה גם בראשון בשבת?... (א.ה.
הימאן, "Lebenserinnerungen",
ברלין 1909, עמ' 281). 1787 יהודי
נאמן, אבל גלוח, חלה ונפל למשכב.
עבר יום, עברו יומיים, התחיל זקנו צומח וביקש שיבוא גלב לגלחו: אמרו לו: שמא תגדל עכשיו זקנך? אם, חלילה,
הגיעה שעתך, הרי ישאלוך בבית-הדין שלמעלה: "יהודי, היכן זקנך?" החזיר החולה: אני איני דואג ליום-הדין. ידאגו הללו, שישאלו אותם בבית-הדין
שלמעלה: "זקנים, היכן יהודיכם?"... [ב] 1788 תפסו
בעל-עבירה והביאוהו אל הרב. רתח
הרב וצעק: רשע! בעוונך ילדים מתים... וכשיצא החוטא מביתו של הרב, התקלסו בו
ילדים ברחוב, רצו אחריו וקראו: מופקר! מופקר! נתן החוטא עיניו בהם ואמר: ילדים, אם אתם מניחים לי – מוטב, ואם
לאו – מיד אני חוזר לשם, ומחר כּולכם פגרים-מתים... 1789 ההוא
שנתפס בעבירה והביאוהו אל הרב. אמר לו הרב: חייב אתה לצום "הפסקות"[25]. סירב החוטא ואמר: רבי, איני יכול; בעל-מיחושים אני. אמר הרב: אם-כן, הווה מרבה בתפילה ובתחנונים;
שמא יסלח לך המקום. סירב החוטא ואמר: רבי, איני יכול; טפלי תלויים בי ואין
שעתי פנויה. אמר הרב: הווה מרבה בצדקה; גדולה צדקה שממרקת
עוון. סירב החוטא ואמר: רבי, איני יכול; מרובים צורכי ביתי
ורווחי מועטים. כּעס הרב: אלא מה אתה יכול? החזיר החוטא: רבי, אני יכול שלא לעלות לתורה אפילו
שנתיים... [נוסח אחר: כּעס הרב: אלא במה אתה רוצה? נענה החוטא ואמר: רבי, בה אני רוצה...] 1790 היתה
שנה שחונה. כל התפילות והצומות לא
הועילו: ארובות השמים לא נפתחו.
נכנסו הרב וטובי-העיר לישיבה, נימנו וגמרו: חטאים גרמו. למחר יצאו שליחי בית-הדין לבקש, ביקשו
ומצאו: איש ואשה במסתרים... תפסו אותם והוליכום אל הרב. ואחריהם המון רב נמשך, והכל מקללים
אותם ומיידים בהם אבנים. פתאום
הבקיע שמריל שניטקבר את ההמון, פרש ידיו וקרא: יהודים, אל תעשו עמהם רעה, שמא נצטרך
להם... געש ההמון כּולו: יצא שמריל מדעתו. למופקרים הללו נצטרך? היסה שמריל את ההמון ואמר: יהודים, שמא תהיה, חלילה, השנה הבאה
שיכורה, – מי יעמוד לנו לעצור את הגשמים?... 1791 אשתו
של שמריל באה אל הרב וקבלה: בעלה מתייחד עם השפחה שבביתה. שלח הרב אחריו ואמר לו: במחילה מכבודך, רבי שמריה, מרננים
עליך, שאתה עושה מעשה זמרי. עם
השפחה שבביתך... נעלב שמריל והשיב: רבי, בכשר אתה חושד. אמר הרב: רבי שמריה, אשתך מעידה. החזיר שמריל: תיכף תראה, שאין אשה נאמנת להעיד...
יש לך, רבי, שפחה בביתך??? הן, – השיב הרב בשפה רפה. אם-כן, – אמר שמריל, – טרח נא, רבי,
וצווה שתכּנס לכאן ערומה, במחילה מכבודך, ובעיניך תראה, אם יהא איכפת לי. אד-ר-בּה... 1792 חשדו
לשמריל באשת-איש. הזמינו הרב אליו
ואמר לו דברי-מוסר קשים. שמע
שמריל והחזיר: רבי, לחינם אתה מתרגז, חזרתי על כל
התורה כולה, ולא מצאתי אשה חשובה לפני נותן התורה אלא אשת-איש, וכך הוא אומר: "לזאת יקרא אשה, כי מאיש
לוקחה זאת"[26]... [נוסח אחר: ... שמע שמריל והחזיר: רבי, מקרא אני דורש: "על-כן
יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו[27],
– באשתו אמרו, קל-וחומר באשת חברו...[28]] 1793 בליל-חנוכה
נכנס שמריל אצל מכּרו ומצא בחורות יושבות ומשחקות בקלפים. הסתכל בהן ונאנח. אמר לו בעל-הבית: רבי שמריה, על מה נאנח? השיב שמריל: לבי יודע מרת נפשי... הנערות
הללו אין אנו רשאים להשתמש בהן, אלא לראותן בלבד[29]... 1794 שאלו
לשמריל: למה גזרו על הייחוד עם פנויה, שמן
הדין מותרת היא לכל אדם? החזיר שמריל: משום "לפני עיוור לא תתן
מכשול" גזרו, – שלא להביא את הבריות לידי קנאה... 1795 שמריל
היה אומר: על זאת יתפלל כל חסיד: על טעותו של
יהודה, על נסיונו של יוסף, על פחדו של בועז ועל פרוותו של דויד... 1796 ועוד
היה שמריל אומר: נאמר בדויד: "ויכסוהו בבגדים ולא
ייחם לו"[30], ומפרש
רש"י, ש"כל המבזה את הבגדים, לסוף אינו נהנה מהם", וזה היה גם
עונשו של דויד "לפי שכרת את כנף המעיל אשר לשאול". הא למדת, שסוכנת לא ביזה מימיו... 1797 שמריל
חלה ונסתכן. הזמין לביתו מניין
יהודים, התוודה לפניהם ואמר: מורי ורבותי, כמה עבירות חמורות יש
בידי. ערב-שבת הייתי נוטל את
הציפורניים כסידרן ולא בסירוגין; בליל-שבת כשהייתי מקדש על הפת ובוצע, לא הייתי
מכוון לבצוע דווקא במקום החריץ; ביום-טוב הייתי עומד כנגד הכּוהנים בדוכנם
ומסתכל באצבעותיהם; וכל ימות-השנה לא הייתי זורק קומץ-עפר אחרי גלח שעבר
עלי. מצוה אחת יש בידי, ואף-על-פי
שיחידה היא, מובטחני, שתכריע את כל העבירות כּולן. פעם אחת הלכתי בדרך והגעתי לפונדק של ישראל. נכנסתי ללון ומצאתי את המשרתת מתענה
תחת ידי גבירתה, אוכלת פת-קיבּר ושותה מי-באר, לבושה קרעים ורועדת מקור. נסתכלתי בפניה – ומיד נתמלאתי רחמים
רבים עליה... עכשיו מינקת היא בכרך הגדול, בביתו של עשיר מופלג, אוכלת מן המובחר
ושותה מן המשובח, וחם לה וטוב לה.
ואלהים עדי, ואף היא גופה תעיד עלי, שמרחמי הרבים באה לה כל הטובה
הזאת... 1798 נפל
רינון בעיר: פלוני הפרנס הוא היודע סודה של המשרתת
שבביתו, מהיכן כריסה בין שיניה... אותה שבת קראו בתורה פרשה
"ראה", וכשעלה הפרנס לתורה שישי, "טעה" הקורא וסיים: "ואף לאמתך תעשה בּן"[31]... 1799 מדרש-לצים: שלוש מידות בּלידה: מוקדמת, מאוחרת,
ושלא כדרך-הטבע. מוקדמת כיצד? – שלושה חודשים אחרי
החתונה. מאוחרת כיצד? – שנים-עשר חודש לאחר
מיתת-הבעל. ושלא כדרך-הטבע כיצד? – האשה אינה
יולדת והמשרתת יולדת... 1800 מ"טעמי-המנהגים"
של לצים: מנהג-ישראל, שהחתן שובר כוס ברגלו תחת
החופה – זכר לחורבּן. בבודאפשט ביטלו מנהג זה. מה טעם? מפני מעשה שהיה. פעם אחת התיז החתן את הכוס בכל כּוחו
ונבהלה הכלה – והפילה... באותה שעה אמרו: "אין מנהג במקום
סכנת-נפשות", נימנו עליו וביטלוהו... 1801 מפירושיהם
של לצים: "ואל תרבה שחה עם האשה, – באשתו
אמרו, קל-וחומר באשת חברו"[32]. וקשה: אם קל, למה חומר, ואם חומר, למה
קל? – אלא פירושם של דברים כך הוא: "באשתו אמרו: קל" מאוד שלא להרבות
שיחה עמה, "וחומר" – חמור מאד שלא להרבּות שיחה "באשת
חברו"... 1802 היתה
אסיפה של חכמים וסופרים, ובקרן-זווית של האולם ישבו בחור ובחורה וצחקו זה
לזה. הציץ עליהם סופר זקן ואמר
לחבריו: רבותי, הביטו וראו: הקדמה יפה
לחיבּור...
מסתכל אני בך ורואה, שאתה מזומן לחיי
עולם-הבא. תמה הבחור ושאל: סבא, זו מניין לך? החזיר לו הזקן: אמרו בגמרא: "נער[ה], נערה,
הנערה, – חד לגופה וחד לאתויי חייבי-לאווין וחד לאתויי חייבי-כריתות"[34]. ואילו אתה שלושתן אצטריכו לך לגופיה,
ואינך לא בכלל חייבי-לאווין ולא בכלל חייבי-כריתות. ומכאן, שמזומן אתה, ברוך השם, לחיי עולם הבא... 1804 אד"ם
הכהן הוזמן לנשף-ריקודים. בא אל
הנשף, ישב והסתכל באשה יפה, חשופה חזה ושוק, ונאנח. אמרו לו: רבי אברהם-בּר, על מה אתה נאנח? נאנח הוא שנית והשיב: על חורבן בית-המקדש אני נאנח. אמרו לו: רבי אברהם-בּר, מה עניינו של חורבן
בית-המקדש לנשף זה? החזיר המשורר הכוהן: אילו בית-המקדש קיים, הייתי אני זוכה
בחזה ושוק... 1805 באו
אל הרב וסיפרו לו, שראו את פלוני החשוב רוקד עם "שיקצה" ואוכל חזיר. שלח הרב אחריו ואמר לו: תמה אני מאוד, כיצד הגעת אתה לידי
כיעור כזה? החזיר לו אותו חשוב: רבי, אילו אכלתי "שיקצה"
ורקדתי עם חזיר, היתה תמיהתך תמיהה. עכשיו, שאכלתי חזיר ורקדתי עם
"שיקצה", מה תמיהה יש כאן?... 1806 מעשה
בבחור, שהיה מצוי אצל בחורה שלא בחופה וקידושין. לימים נמלך וקידשה כדת משה וישראל, ועשה סעודה והזמין
אורחים, ושמחו ורקדו האורחים ובירכו שבע ברכות. קם אחד מן המסובים ושאל: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? קם שני ותירץ: דומיא דקידוש לבנה. לכאורה, מה חידוש יש בה בלבנה? כך
הייתה לפני חודש וכך תהיה לאחר חודש.
אלא הואיל ושוב נהנים הימנה, מקדשים אותה, מברכים עליה, מרקדים לפניה
וששים ושמחים עמה... 1807 בליל
תשעה-באב שחל להיות בשבת, יצא השמש להקיש על תריסי-החלונות ולהודיע,
ש"דברים שבצינעה נוהג".
והיה הולך מבית לבית, מקיש ומדוע, עד שלבסוף הגיע לבית האחרון שבקצה
העיירה. הקיש והודיע. מיד נענה מבפנים קול צרוד של בעל-הבית: "והוא רחום יכפר עוון"... תהה השמש ושאל מבחוץ: כלום חול היום, שאתה אומר "והוא
רחום"? חזר ונענה מבפנים קולו הצרוד של
בעל-הבית: רבי אייזיק, איחרת... 1808 ביום
ראשון של ראש-השנה ראו לאבּלי גרינוואלד, שהוא הולך ל"תשליך" וגויה
עמו. אמרו לו: אבּלי מה עניינה של גוֹיה
ל"תשליך"? החזיר אבלי: עבירה אחת יש בידי, שאני והיא שותפים
בה... 1809 ההוא
שלא היה הולך ל"תשליך" ביום ראשון של ראש-השנה. סנטו בו ואמרו לו: למה אתה פורש מן הציבור? החזיר הוא: עבירותי עלו לי בממון הרבה, ואין הדעת
סובלת שאשליך אותן במצולות נהר... 1810 תנא
דבי שמריל: "לא תבשל גדי בחלב אמו, ג' פעמים
– אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בּישול"[35];
לא תנאף ב' פעמים – לבשל אסור, לאכול גם-כן אסור, אבל ליהנות מותר... 1811 תפסו
לאחד באשת-איש והביאוהו אל הרב. רתח הרב וצעק: אוי לנו מן הרשעים, המחריבים את
העולם! "לא תחמוד אשת-רעך" לאו של עשרת הדברות. נענה בעל-העבירה ואמר: רבי לחינם אתה מתרגז וצועק. חיי וחיי-ראשי שמימי לא ראיתי בעלה של
אשה זו, ומעולם לא היה רעי... 1812 בעלה
של אשה צעירה עמד לנסוע למרחקים.
אמרה לו האשה: בקשה יש לי אליך: קודם נסיעתך תאמר
לפלוני ידידך, שעד שובך, אם ירצה השם, בשלום לא יבוא לביתנו. אמר לה הבעל: רצונך רצוני, וכבר אמרתי לו, שלא יבוא
לבקר אותך אלא ביום. החזירה לו האשה: מה תיקנת? ידידך זה הוא מן היודעים
ללון גם ביום... 1813 שניים
באו אל הרב לדין – תגרן ותגרנית. פתח התגרן וטען: רבי, אני ואשה זו שותפים לעסק, וכך
וכך יש לי בידה. עכשיו היא כופרת. נתלהבה התגרנית ותפסה לבעל-דינה בידו
והחזירה: היפך הדברים; כך וכך יש לי בידך, ואתה
כופר. כיוון שהרגיש התגרן במגע ידה של האשה
נרתע לאחוריו וגער בה: שכחת, שנקיבה את? חייכה האשה והחזירה: שמא תשכח אתה רגע אחד, שזכר אתה?... 1814 בשבת
פרשה קדושים נאם הרב-דוקטור, נאום גדול על קילקול-המידות וגינה הרבה את הנותנים
חילם וממונם לבתים ידועים... כיוון שיצא הדיבור מפיו של
הרב-הדוקטור, מיד טפח אחד מן המתפללים בידו על המצח וקרא: עכשיו אני יודע! אמר לו שכנו הקרוב אליו: מה אתה יודע? החזיר לו הלה: עכשיו אני יודע הסוכך שלי היכן הוא… 1815 בחור
נשא בתולה, ולמחר בא אל הרב וטען: פתח פתוח מצאתי. קם הרב ואמר לשמשו: מהר וגרש קבצן זה מביתי. רואה אני, שהוא רגיל לחזור על הפתחים…° 1816 שאלו
למחודד: מה בין בעל-מופת למשכיל? השיב המחודד: בעל-מופת – אשה באה אליו, והוא מבטיח
לה שתלד, ואין היא יולדת; משכיל – הוא בא אליה ומבטיח לה שלא תלד, והיא יולדת... 1817 שני
סוכנים של שתי פירמות באו לעיר אחת ושניהם נזדמנו ללינת-לילה במלון אחד. לאחר זמן נתבשרו, שהחדרנית של אותו
מלון קרבו ימיה ללדת. מיד נסע אחד
מן "השותפים" לשם, כדי להתפשר עם היולדת. עברו יום-יומיים וקיבל "שותפו" מאתו טלגרמה דחופה: "ילדה תאומים. שלי מת. בשביל שלך שלח תיכף מאה"... 1818 במוצאי-שבת
הלך אדם לראות את הסרט החדש. למחר
הלך שנית, ולמחרתיים הלך שלישית.
אמרו לו: עדיין לא שבעה עינך מראות אותו סרט? החזיר הוא: ריבה אחת יש שם בסרט. שולמית של שיר-השירים. בת-שבע של דויד המלך. אף היא יורדת לרחוץ ופושטת מעליה בזה
אחרי זה את הכל, וכיון שהיא מגיעה לחלוק אחרון, מזנקת פתאום – השד יודע מהיכן! –
רכבת ומסתירה... ליגלגו עליו: ולשם אותה רכבת אתה כולך לראות את
הסרט יום-יום? נזעם האיש והחזיר: ימח שמה של הרכבת! אבל פעם אחת הלוא
תאחר... 1819 מת
יהודי ועלה לעולם-האמת. ראה בניין
מפואר ונכנס. פסע פסיעות מעטות ונתקל בזקן
מפורסם. שמח ואמר: שמע-מינה לגן-עדן נכנסתי. שוב פסע פסיעות מעטות ונתקל בפורנה
מפורסמת. נפל עליו לבו ואמר: חוששני, שלגהינום נכנסתי. עד שעמד ותהה: אם לגן עדן או לגיהנום
הביאוהו רגליו, נשא עיניו וראה: הזקן המפורסם והפורנה המפורסמת חבוקים זה בזה
ומרקדים יחדיו. נתבלבל עליו מוחו
ואמר למלאך, השומר על הפתח: רבי מלאך, בניין מפואר זה מה הוא:
גן-עדן או גיהנום? אם גן-עדן – מה לפורנה זו כאן, ואם גיהנום – מה לזקן זה כאן? החזיר לו המלאך: אל תתמה: גן-עדן הוא לו וגיהנום לה... 1820 ערב
שבת סמוך לחשיכה מת צדיק מפורסם, עלה לשמים ומצא: סנהדרי בית-דין שלמעלה כבר
הלכו כולם לקבלת-שבת ומלאך-שמש עומד ונועל את הדלתות. ניגש אליו הצדיק ואמר לו: הראני נא את הדרך לגן-עדן; אני –
פלוני בן-פלוני. פרש המלאך כנפו ואמר: ילך נא מר ימינה. עקר הצדיק רגליו ללכת, ופתאום – פישפש
מעכב וגודר את הדרך. מה יש? לפני כמה זמן השכים הצדיק בשבת לשניים
מקרא ואחד תרגום, סילסל בשעת קריאה את הפּיאה ואגב סילסול הרג לאותו פישפש. נבוך המלאך-השמש ואמר: אני איני רשאי לפסוק דין חמור
זה. הנה חדר מיוחד לשניכם. שם תשבתו יחדיו, ומחר אחרי הבדלה יכּנס
בית-דין לישיבה וידון דינכם. נסתלקו הצדיק ובעל דינו לחדר המיוחד
והדלת ננעלה אחריהם. עד שנפטרו אלה צץ ועלה בחור גלוח-זקן
וקצוץ-פיאה, ניגש את המלאך ושאל: שמא אתה יודע את הדרך לגיהנום? שם מקומי. החמיר המלאך פניו, פרש כנף ופלט: שמאלה! עקר הבחור רגליו ללכת, ופתאום – בחורה
צעירה ויפה מעכבת וגודרת את הדרך. מה יש: לפני כמה זמן נמאסו עליה החיים, משום
מעשה שהיה; עלתה לגשר וקפצה לתוך הנהר.
אותה שעה נזדמן לשם גם בחור זה, וקפץ אחריה לנהר והצילה. שוב נבוך המלאך-השמש וחזר ואמר: אני איני רשאי לפסוק דין חמור
זה. הנה חדר מיוחד לשניכם. שם תשבתו יחדיו, ומחר אחרי הבדלה יכּנס
בין-דין לישיבה וידון דינכם. נסתלקו הבחור ובעלת-דינו לחדר המיוחד,
והדלת ננעלה אחריהם. מיד יצתה בת-קול ושאלה: שבת של מי היום, – של הצדיק המפורסם,
או של הבחור הגלוח? [ג] 1821 אד"ם
הכהן שימש בשעתו ראש בית-המדרש לרבנים בווילנה. פעם אחת נודע לו, שתלמיד אחד מכר לחברו חלקו לעולם-הבא בשני
כעכים. שלח אחריו וגינה הרבה את
המעשה אשר עשה. ולבסוף אמר לו
אד"ם הכהן: מי שמגיע לידי רמאות עד כדי כך, שהוא
מוציא מחבירו שני כעכים בלא-כלום, אינו ראוי להיות רב בישראל... 1822 אד"ם
הכוהן הנהיג בווילנה מנהג משובח, שהמשכילים יקבעו כל יום עתים למקרא. יום ראשון פתחו המשכילים בבראשית, ומיד
נתחבטו בפירושו של פסוק ראשון: אם לפרשו כרש"י או לפרשו כמפרשים אחרים. הלכו ושאלו את רבם, את אד"ם
הכוהן. אמר להם: יפה פירש רש"י פסוק זה:
"אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה", – הלואי ולא היה מתחיל
את התורה כל עיקר... 1823 ראו
לאד"ם הכוהן, שהוא יוצא במקל בשבת.
אמרו לו: רבי אברהם-בּר, את אלהים אין אתה ירא? החזיר הזקן ואמר: אדרבה, משום שאת אלהים אני ירא... 1824 אפיקורס
קרתני בא לווילנה, נכנס אצל אד"ם הכוהן ושפך לבו לפניו: על כל העבירות שבתורה עבר, ולא
נהנה. מה תקנה יש לו? החזיר לו אד"ם הכוהן: עבירות אין בהן ממש. עיקרו של דבר הוא – שתשנא את אלהיך
בלבבך... 1825 ירא-שמים
נכנס אצל אד"ם הכוהן ומצא על שולחנו מדרש מכורך כריכה אדומה. תמה האיש ושאל: מה לו למדרש ולצבעו של עשו? החזיר לו המשורר הזקן: לבן היה קודם, ותפסו אותו בשקרים
מרובּים כל-כך, שהאדים מחמת בושה... (אב. כהן,
"בלעטער פון לעבען", כרך א', ניו יורק 1926, עמ' 87). 1826 החרדים
בני דורו של אד"ם הכוהן היו אומרים: בּריל מיכיילישוֹקר[36]
חסר יוד. תדע שכך: בעשרים ושלוש
אותיות חותם הוא את שמו: "אברהם דובער הכוהן לעבענזאהן", – , ואף יו"ד
אחת אין בהן... כיוצא בזה היו אומרים על שמואל-יוסף
פין: שמואל-יוסיל חסר יוד, שאלמלי היה מלא
יו"ד, היה שם משפחתו פיין ולא פין... 1827 אד"ם
הכוהן חלה ונכנסו אצלו משכילי ווילנה לבקרו. מצאו אותו כשעיניו עצומות ושפתותיו
לוחשות, ואמרו לו: ילמדנו רבנו, מה שפתותיו לוחשות? אמר להם הזקן החולה: עם נפשי אני דן. את המת קוברים פניו למעלה ואחוריו
למטה, ואם-כן, כיצד יכול המלאך דוּמה להלקותו? תחילה אמרתי: שמא הופכו המלאך
דוּמה ומניחו פניו למטה ואחוריו למעלה? אחר-כך ניחמתי ואמרתי: אי-אפשר; אין
נותנים לקבר אלא ד' אמות, וצר המקום להפוך את המת. אלא ודאי כל אותם הסיפורים על אימת יום-הדין והפוּלסים של
המלאך דוּמה סיפורים של הבל הם.
אין מלאך דוּמה ואין פוּלסים... היה שם אייזיק-מאיר דיק, נענה ואמר: רבי אברהם-בּר, כבר אמר שלמה:
"ואל בינתך אל תשען!"...[37] יש מלאך דוּמה ויש פוּלסים. אלא מה, כיצד הוא מלקה? מלמטה, מצד
אמריקה, הוא מלקה... 1828 אייזיק-מאיר
דיק היה אומר: יהודי ירא-שמים שומר על קיבתו בעולם
הזה, ועל אחוריו בעולם הבא... 1829 שלושה
אפיקורסים היו לה לקובנה: אברהם מאפו, אלכסנדר-סנדר פורט ומשה הכהן
פּרוֹזר. יום מימים יצאו שלושתם
לטייל יחדיו והימרו זה את זה: מי מהם יגדיל לשקר יותר מחבריו? פתח מאפו ואמר: המתים עתידים לחיות. נענה פרוזר ואמר: משיח עתיד לבוא. היסה אותם פורט ואמר: חידלו להם, אלהים שומע. שתקו רגע, נימנוּ וגמרו: פורט הגדיל... 1830 ראש-השנה
ירד ניסן בלומנטל לפני התיבה בבית-הכנסת של הבּרודיים באודיסה והתפלל בהתלהבות
גדולה עד כדי בכיות. אחרי התפילה ניגש אליו אחד מחשובי
הברודיים ואמר לו: מר בלומנטל, מאימתי נעשית ירא-שמים עד
כדי בכיות? החזיר לו בלומנטל: ידידי, בוא ואגלה לך סוד. אם יש אלהים, הרי צריך לבכות, ואם,
חלילה, אין אלהים, –ודאי וודאי צריך לבכות... 1831 מצאו
למרדכי פלונגיאן שוכב בשבת על הקרקע מחוץ לעיר ותולש עשבים מן המחובר ומשליכם. אמרו לו: רבי מרדכי, עבירה זו, שאין לך הנאה
הימנה, למה לך? החזיר פלונגיאן ואמר: מלפני הרבה דורות קבורים כל ישראל
מתחת לגל גדול של לאווים ואיסורים ואזהרות. עכשיו, שאנו מבקשים לפקח בּגל, כל עבירה שבאה לידינו, בין
שיש לנו הנאה הימנה ובין שאין לנו הנאה הימנה, אל נחמיצנה. היא גופה הנאה... 1832 צעירים
ישבו לפני מרדכי אדלמן והוא הוכיחם, שעברנייים הם. אמרו לו הצעירים: ואתה, רבי מרדכי, אינך עובר עבירה
לפעמים? השיב להם אדלמן: אתם הצעירים יכולים שלא לעבור עבירה,
ואין אנו הזקנים יכולים שלא לעבור עבירה... אמרו לו הצעירים: רבי מרדכי, היפך הדברים. החזיר להם אדלמן: לא היפך הדברים, אלא כך הם
הדברים. כיוון שהזקין אדם – תש
כוחו לכבוש את יצרו... 1833 שמריל
שניטקבר היה אומר: ריבונו של עולם, חמישה
"על-כורחך" נתת לי.[38] השפעת עלי רוב טובה, ואיני יכול
לקבל. אני דיי בארבעה, ואת החמישי
קח לך... 1834 חסיד
אחד היה בעירו של שמריל ונתעצם במקוואות ובסיגופים ובהשבעות, בשביל שיגלו לו מן
השמים את הקץ. נודע הדבר לשמריל
והזמין אותו לביתו ואמר לו: עד שאתה מכלה כל גופך במקוואות
ובסיגופים, בוא ואני אגלה לך רז זה מיד. הכניס את החסיד חדר לפנים מחדר ונעל
את הדלת. ביקש החסיד לשבת ואמר לו
שמריל: קום ועמוד על רגליך! קם החסיד ועמד על רגליו ברתת
ובזיע. קם גם שמריל ועמד על רגליו
ואמר לו: אתה מבקש לדעת מתי יבוא המשיח? הן, – השיב החסיד וכל עצמותיו רחפו
מאימה. פשוט ידך והכּף למעלה! – ציווה שמריל. פשט החסיד ידו והכף למעלה. הרים שמריל אצבע ואמר: משיח יבוא כשתצמחנה לך שערות כאן,
בכף-ידך... 1835 ב"צדקה
גדולה"[39] בווילנה
דנו על בניין בית-מרחץ ציבורי, שיעמוד לדורות. שניים מזקני הגבאים התנגדו וטענו: שמא מחר יבוא משיח, מה רשות יש לנו
להוציא כסף-הציבור חינם? היה שם אייזיק-מאיר דיק, נענה ואמר: אני מקבל עלי בתקיעת-כף, שחמישים שנה
מהיום ואילך לא יבוא משיח. נזדעזעו כל אלו, שהיו באותו מעמד,
ואחד מהם שאל: רבי אייזיק-מאיר, ולאחר חמישים שנה? החזיר איזייק-מאיר ואמר: לאחר חמישים שנה יקבל עליו נכדי עוד
לחמישים שנה... 1836 צורב
בא לעשיר מפורסם לבקש מאתו מישרה.
נענה לו העשיר ואמר: באגדה אמרו: "שלושה ימים קודם
שיבוא משיח יבוא אליהו, וביום השלישי יעמוד על הרי-ישראל ויכריז: באה ישועה
לעולם!"[40] – והרי זו
תהיה מישרתך: תעמוד בצידי ההרים, וכיוון שתראה אליהו בא, מיד תמהר ותבשר את
עירנו. הסכים הצורב ושאל: מה יהיה שכרי? פסק לו העשיר עשרה זהובים לשבוע. אמר הצורב: כלום יש בשכר מועט זה כדי פרנסה לי
ולביתי? השיב לו העשיר: מודה אני, שהשכר מועט, אבל הוא מובטח
לך ולבניך ולבני-בניך אחריך עד העולם... 1837 יהודים
ישבו בחבורה ודיברו על ביאת משיח.
אחד מן החבורה ליגלג. נענה
שני מן החבורה ואמר למלגלג: הסכת ושמע סיפור יפה, שמספרים
זקנים. הלוך הלך השועל ביער וראה
תרנגול-בּר יושב בראש אילן. הנעים
השועל את קולו ואמר לתרנגול: "אחי ורעי, רד ונטייל יחדיו ביער." נשא התרנגול את קולו וקרא:
"קוקוריקי! אין שועל נעשה אח ורע לתרנגול". חסר השועל ואמר לו: "אחי ורעי, כלום לא שמעת, שמשיח בא?
מכאן ואילך יגור זאב עם כבש ושועל עם תרנגול ירבץ"... עוד הדיבור בפיו,
נשמעה פתאום נביחת כלבים, ומיד נשא השועל את רגליו לברוח. ליגלג עליו התרנגול ושאל: "לא
אמרת, שמשיח בא?" החזיר לו השועל: "מה אעשה וכלבים אינם מאמינים
במשיח?"...° 1838 תשעה-באב
נכנס משכיל לבית-הכנסת ומצא: יהודים יושבים על הקרקע, אומרים קינות ובוכים. ניגש המשכיל לזקן אחד ושאל: על מה אתם בוכים? רגז הזקן ואמר: שמא גוי אתה ואין אתה יודע, שתשעה-באב
היום ובית-המקדש נשרף? ליגלג המשכיל ואמר: אף-על-פי-כן איני יודע, בכייה זו
למה. דייכם בשוויו של המגרש... 1839 שאלו
לאפיקורס: כיצד אין אתה בא לבית-המדרש אפילו
ב"ימים נוראים"? החזיר האפיקורס: משעה שתנוּ דבי רבי ישמעאל: "אם
פגע בך מנוול זה, משכהו לבית-המדרש"[41],
נתמלאו בתי-מדרשות מנוולים, ואני, אלהים עדי, את המנוולים אני ירא... 1840 בן-כרך
בא לעיירה קטנה ונכנס לאכסניה ללון.
עד ששבע שינה די-צורכו נשמע קול דופק על דלתו: רבי אורח, קום! נבהל האורח, קפץ מעל מיטתו ופתח את
הדלת. נכנס בעל-האכסניה ואמר לו: רואה אני, שמחמת עינוי-הדרך עייפת
ושכחת שסליחות ראשונות היום. היתמם האורח ושאל: סליחות? מה זאת? תמה בעל-האכסניה: מימיו לא ראה יהודי משונה כזה. פתח פיו והסביר לאורח: שבוע של ראש-השנה ושבוע שבין ראש-השנה
ליום-כיפור קמים בעוד לילה והולכים לבתי-כנסיות ולבתי-מדרשות ואומרים סליחות. שמע האורח ואמר: מנהג יפה. אבל שמא תבאר לי, הסליחות גופן מה הן? חזר בעל-האכסניה והסביר לו: הסליחות הן בקשה על כפרת עוונות, על
שנה טובה חדשה, על לחם לאכול ובגד ללבוש. טפו! – רקק האורח וחזר למיטתו. –
יהודי זקן אינו מתבייש לעשות מעשה ילדים קטנים – לקום בלילות ולבקש לחם... 1841 מדרש-לצים: שלושה ניסים נעשו בראש-השנה: אחד
לקדוש ברוך-הוא אחד לשטן ואחד לישראל. נס נעשה לקדוש ברוך-הוא בראש-השנה,
שאברהם לא שחט את יצחק, ומה אם אברהם לא עשה מעשה, אין ישראל מניחים לקדוש
ברוך-הוא כל אותו היום כוּלוֹ ובאים עליו בטענה של עקידת-יצחק מן הבוקר עד הערב,
כמה היו מרעישים עליו שמים וארץ אילו עשה אברהם מעשה ושחט ליצחק. נס נעשה לשטן בראש-השנה, שתוקעים עליו
מצידו הצר של השופר לצידו הרחב; אילו תקעו עליו להיפך – מצידו הרחב של השופר
לצידו הצר, מיד היה נחנק. ונס נעשה לישראל בראש-השנה, שתיקנו
מסדרי התפילות לאמר קודם תקיעות שבע פעמים "למנצח", ולא תיקנו לאמר
שבע פעמים "אשרי תמימי-דרך"... 1842 שני
משכילים נזדמנו לבית-כנסת אחד במנחה של ערב יום-כיפור. לאחר שגמרו סדר "על חטא" אמר
אחד לשני: מה דבר יפה הכינות בשביל מחר בין
שחרית למוסף? התפאר לפניו חברו ואמר: עוד מלפני שלושה ימים דאגתי לכך
והכינותי נקניק של עכו"ם. ליגלג עליו הראשון: נקניק של עכו"ם דבר יפה הוא
בעיניך? צא וקנה. נתבייש השני ושאל: ואתה מה דבר יפה הכינות? נהרו פניו של הראשון והחזיר: אני עוד מלפני שישה חודשים דאגתי לכך
והכינותי – כעך שעבר עליו הפסח... 1843 אמרו
לו להמשכיל: פלוני החסיד עומד ביום-כיפור
בבית-הכנסת על-גבי קטניות לשם סיגוף. החזיר המשכיל: סיגופי שלי גדול משלו; אני עומד
ביום-כיפור בבית-הכנסת כעל גבי גחלים… 1844 יום-כיפור
ראו לאפיקורס מפורסם, שהוא עומד ומתפלל בכוונה עצומה, מכה על לבו ומוריד דמעות
לפני המקום. אמרו לו: היכן אמונתך, שאין דין ואין דיין והכל
הבל? החזיר האפיקורס: אף עכשיו אני מאמין בכך באמונה שלימה,
אבל מי יודע, אם יש ממש גם באמונה זו?... 1845 מוצאי
יום-כיפור, כשיצא הקהל מבית-הכנסת, נטפל הרב לאפיקורס של העיירה, שהתפלל כל היום
ככל אדם מישראל, ואמר לו: מתקנא אני בך, שכן כל הזדונות שלך
נעשו לך היום זכיות[42]. החזיר לו האפיקורס: מוטב, רבי, שתמתין עד יום-כיפור הבא
ותתקנא בי עוד יותר… 1846 סיפרו
על אפיקורס, שהוא חזר בתשובה ומרבה בתפילות ובסיגופים קשים. שמע גלוח אחד, נאנח ואמר: כמה אני מתקנא בו! אמרו לו: אם אתה מתקנא בו, עשה כמותו. החזיר הגלוח: לא בשביל תפילותיו וסיגופיו אני מתקנא
בו, אלא מתוכם אני נמצא למד, כמה מרובות וכמה יפות היו עבירותיו... 1847 היה
מי שאמר: שלוש מידות ביהודי: יהודי שלם, יהודי
לשליש ולרביע וכמעט-יהודי. יהודי שלם מביא לבו למקום שלוש פעמים
ביום – שחרית ערבית ומנחה; יהודי לשליש ולרביע מביא תחינתו למקום שלוש פעמים
בשנה – ראש-השנה ויום הכיפורים; כמעט-יהודי מביא נבלתו למקום פעם אחת לשבעים שנה
– אחרי מותו... 1848 פורים,
בשעת קריאת המגילה, כשהתחיל הקהל "מכה" את המן, קם אבּלי גרינוואלד
ובירך לאותו רשע ב"ברכה המשולשת" הרוסית... נתמלא כל הבית זעקה: חוצפה! עזות! במקום קדוש! נענה אבּלי ואמר: רבותי, מקרא אני דורש: "תחת נערה
מהכּות מאה"[43]... 1849 ההוא
שבא אל הרב לשאול שאלה בהלכות בשר וחלב. עיין הרב בדבר והתחיל דן בינו לבין
עצמו: מחלוקת הפוסקים יש כאן. הט"ז מכשיר והש"ך מטריף... שמע השואל וקם לצאת. תמה הרב ושאל: להיכן הרגליים? רבי, – השיב השואל, – הלא אמרת,
שהט"ז מכשיר. אבל, – אמר הרב, – הש"ך מטריף. אין בכך כלום, רבי – החזיר הלה. –
הלואי ויהיה בני למדן וירא-שמים כט"ז... 1850 חלבן
זקן שיבּח חלבו ללקוחו ואמר: דורנו דור של מופקרים. חלבם של החלבנים הצעירים השד יודע
אותו, אם הוא מותר באכילה. אני
זקן וחלבי שלי כשר גם למהדרים מן המהדרים. אפילו המים שאני יוצק לתוכו איני דולה אלא ממקווה כשירה... 1851 יהודי
נכנס אצל גוי שכנו ומצא אותו מיסב בסעודה ולפניו כרכשאות וקדלי-חזיר. התחיל ריחם היפה מגרה את יצרו של
היהודי, ולא עמד בניסיון: פרס פרוסה קטנה ונתנה לתוך פיו. בו ברגע הרעים רעם. נתחלחל היהודי, פלט מיד כל מה שבפיו
ופנה כלפי מעלה: אי! בשל פחות מכזית אתה מרעיש
עולמות... 1852 כשהגיעו
ב"סדר" של פסח ל"כן עשה הילל", קם בעל-הבית ובירך בקול רם: "ברוך שעשה לנו נס במקום
הזה". תמהו כל המסובּים ושאלו: מה נס נעשה כאן לישראל? החזיר המברך: נס מן השמים, שהילל היה כורך מצה
ומרור; מה היינו עושים, אילו היה כורך מצה וגחלי-רתמים ואוכלם יחד?... 1853 שאלו
ל"קוצץ בנטיעות": מה טעם נקראו הקדמונים
"חכמינו"? כלום באמת היו כולם חכמים? החזיר "הקוצץ": לא על שום שהם כולם חכמים נקראו כך,
אלא על שום שאנו כולנו טיפשים: הם אמרו ואנו עושים... 1854 מ"טעמי-המנהגים"
של לצים: מה טעם נהגו לאכול בשבועות מאכלי-חלב? משום שבמתן-תורה הלכו כל הבהמות
להר-סיני, ולא היה בשר לעם... [נוסח אחר: ...– משום שכיוון שניתנה תורה לישראל
והם קיבלו עליהם דיני שחיטה ובדיקה ומליחה ובשר בחלב, מיד נטרפו כל הכלים,
שבישלו בהם קודם, ולא יכלו לאכול אלא מאכלי-חלב...] 1855 חקרנים
ישבו ודנו: יש בורא ומנהיג לעולם, או אין בורא
ומנהיג לעולם? דנו ודנו, ולבסוף נימנו וגמרו: העולם קדמון, ואין כלום! נטל אחד מן החבורה כוס שעמדה לפניו על
השולחן וביקש לשתותה. כּיהה בו
חברו ושאל: ברכה היכן היא? תמה הלה: אם אין בורא ומנהיג, אין דין ואין דיין,
ברכה מניין? החזיר לו חברו: מה שאלה היא זו? יש דין ודיין, או אין
דין ואין דיין – גוי שותה מכוסו בלא ברכה, ואין יהודי שותו כוסו בלא ברכה... 1856 יהודים
ישבו בחבורה וסיפרו על חוצפתם של אפיקורסים. אחד מן החבורה סיפר: פלוני בן-פלוני אומר בפה מלא, שהעולם קדמון,
עפרא לפומיה! שאל שני מן החבורה: מה איכפת לך, אם הוא אומר, שהעולם
קדמון? התלהב הלה והחזיר: בהמה! היום הוא אומר, שהעולם קדמון,
ומחר יאמר, שכבייכול בכבודו ובעצמו, חלילה, קדמון... 1857 אפיקורס
קבל לפני חברו: הרבה חכמים אבדו לו בבת-אחת. אמר לו חברו: פרש דבריך. פירש הראשון: הייתי בווילנה, נתוודעתי לחכמיה
וראיתי שכּולם טיפשים. הלואי ולא
ראיתי אותם! נענה חברו ואמר: זהו שאמר שלמה: "ה' אמר לשכון
בערפל"[44], ולפיכך –
אין חכם כחוכמתו... 1858 מגיד
עמד על הבימה ודרש בשיבחם של ישראל: "מלמד שהחזיר הקדוש ברוך-הוא את התורה
על כל אומה ולשון, ולא קיבלוה, עד שבא אצל ישראל וקיבלוה"[45],
וישראל שקיבלו את התורה הם שנטעו אמונת הייחוד בעולם. היה שם אפיקורס אחד, קפץ ושאל: רבי מגיד, מה איכפת לך, אילו היו
אלהיות הרבה? שמא פרנסתם עליך?... 1859 שאלה
נשאלה בבית-מדרשם של צעירים: מי היה הראשון, שהפיר שביתה? קם אחד מן החבורה והחזיר: מושה רבינו היה הראשון, שהפיר
שביתה. כל האומות שבתו ולא קיבּלו
את התורה, הפיר הוא את השביתה וקיבּל... 1860 הירש-ליב
בדחן היה אומר: אשרינו, שכבד-פה היה משה רבינו. אילו לא היה כבד-פה, ודאי היה מוסיף
עוד תרי"ג מצוות... 1861 ועוד
היה הירש-ליב אומר: אשרינו, שלא נצטווינו על פעמון
לבתי-כנסיות ולבתי-מדרשות. אילו ניתנה לנו גם מצווה זו, היתה
מיתוספת עוד מסכתא בש"ס: "מסכתא פעמון"... 1862 חוקרי-המקרא
נכנסו לישיבה ודנו: משה רבינו היה בעולם, או לא היה
בעולם? שקלו וטרו הרבה, עד שקם החריף שבהם
והכריע: משה רבינו לא היה בעולם, ולא הוא נתן
את התורה. אמרו לו: אלא מי נתן את התורה? החזיר החריף ואמר: בן-דודו של משה נתן את התורה, ואף הוא
משה היה שמו... 1863 כשהגיעו
"מתקני-הסידור" ל"דיינו" שבהגדה של פסח, טבל הזקן שבהם עטו
בדיו ומחק הכל. אמרו לו תלמידיו: מורנו ורבינו, שמא נשאיר זכר? הסכים הזקן, חזר וטבל עטו בדיו והשאיר
זכר: "אילו נתן לנו את ממונם, ולא נתן
לנו את התורה – דיינו"... 1864 אפיקורס
מפורסם היה מתיירא מפני הרעמים.
אמרו לו: את אלהים אין אתה ירא, וקולות וברקים
אתה ירא? החזיר האפיקורס: לא אותם אני ירא, אלא אני ירא, שמא גם
הם פתיחה למתן תורה... 1865 שד"ר
ירושלמי בא לאודיסה ונכנס אצל עשיר אחד לבקש נדבה לעניי ירושלים. נתן לו העשיר נדבה ביד רחבה ושאל: אימתי אומר מר לשוב לארץ-ישראל? החזיר השד"ר: באנייה הראשונה המפליגה מכאן. אמר לו העשיר: שמא יטרח מר ויקח חבילה קטנה לשם? הסכים השד"ר. יצא העשיר וחזר וספר-תורה בידו, הניחו
לפני השד"ר ואמר: יטרח נא מר ויחזיר מתנה טובה זו
להר-סיני. דיינו!... 1866 רב
שלח לקרוא את פרנסי-הקהילה ואמר להם: דעו לכם, רבותי, שאני עוזב עירכם
ויוצא לעיר אחרת. אמרו לו הפרנסים: רבי, למה מאסת בנו? קהילה גדולה
וחשובה היא קהילתנו, אף מטרופולין היא לכל הקהילות הסמוכות ומצויים בה עוברים
ושבים, הזקוקים לך ולבית-דינך. החזיר להם הרב: אתם רואים שתי ראיות, ואני רואה ראייה
אחת. אתם רואים כאן עוברים ושבים,
ואני – "עוברים" אני רואה, "שבים" איני רואה... 1867 כשנגמר
בניין היכלם של בעלי הריפורמה בפראנקפורט אמרו ליצני-הדור: הרב והפרנסים של עדה זו נימנו וגמרו
למסור לדין את האדריכל, שבנה את ההיכל: תנאי היתנו עמו, שיכּנסו להיכל לא פחות
מאלף איש, ואין נכנסים אפילו מאה... 1868 ועוד
אמרו ליצני-הדור על בעלי-הריפורמה שבפראנקפורט: שני האריות שבפרוכת הם היחידים בעדה
זו, המחזיקים בעשרת הדברות...[46] 1869 חלה
רבם של האפיקורסים וביקש, שיבוא הרב אליו: לחזור בתשובה ולהתוודות הוא רוצה. נזדעזעו תלמידיו ואמרו לו: מורנו ורבינו, תורתך אתה עושה פלסתר! החזיר להם החולה: אדרבה, בני; מכאן ראיה, שגם מאמרם:
"רשעים אפילו על פתחה של גיהנום אינם חוזרים בתשובה"[47]
אין בו ממש. 1870 שורה
של פגעים היו שנותיו האחרונות של זקן אחד, ועל כל צרה שבאה עליו היה הרב מנחמו
ואומר לו: צרות ויסורים ממרקים עוונותיו של אדם,
כדי שיזכה לחיי העולם הבא. עכשיו חלה הזקן והגיע
לשערי-מוות. נכנס אצלו הרב ושוב
דיבר אליו הרבה דברי-תנחומים וסיפר לו על כל הטוב והיפה, שצפן אלהים ליראיו שם,
בעולם הבא. הקשיב והקשיב החולה
ונהנה... ופתאום ירד לו חיוך על שפתיו החיוורות. תמה הרב ואמר לו: על מה אתה מחייך? החזיר לו החולה הזקן: רבי, כמה אלגלג עליך שם, אם יתברר
חלילה, שאותו "שם" לא היה ולא נברא, אלא משל הוא... 1871 כשהגיעו
בלימוד הישיבה למה שמסופר הגמרא: "מעשה באחד, שמתה עליו אשתו והניחה בן
לינק ונעשה לו נס ונפתחו לו שני דדין כשני דדי-אשה והניק את בנו[48]
– שאל תלמיד אחד: רבי עד שהקדוש ברוך-הוא עשה נס גדול כזה, מוטב, שהיה נותן ממון
לאותו איש, שיעמיד מינקת לבנו? גער בו ראש-הישיבה: שוטה שבעולם! אם הקדוש ברוך-הוא יכול
לעשות נס, למה יוציא ממון חינם?... 1872 חמישה-עשר
בשבט יצאו הרב והתלמידים לשוח.
הגיעו לנהר מכוסה קרח ואמר הרב לתלמידים: כמה סמויות עיני הבריות ואין הן רואות
מעשי ה' על כל פסיעה ופסיעה! מי נטה את הקרח הגדול על-פני המים? הווה אומר: יד
אלהים עשתה זאת. נענה תלמיד אחד ואמר: יודע אתה, רבי? מוטב, שהיתה יד אלהים
עושה זאת בחודש תמוז... 1873 אמרו
לו לבעל-מסעות: הרבה כרכים ומדינות ראית, וירושלים
עיר-הקודש לא ראית? התנצל בעל-המסעות ואמר: כשם שאני מחבב את המסעות ביבשה, כך
אני מתרחק מן המסעות בים. אמרו לו: מה טעם? החזיר בעל-המסעות: בדקתי ומצאתי, שיורדי-הים באניות
מסורים יותר מדי בידי שמים... 1874 יהודים
ישבו ודנו: בינוני שדינו להיות תלוי ועומד[49]
היכי דמי? הסביר אחד מן החבורה: כגון זה, שהרמב"ם משבחו בשביל
שהוא מהלך באמצע ואינו נוטה לקצוות. נענה שני מן החבורה ואמר: כגון אני, שאיני, ברוך-השם, לא
"סור מרע" ולא "עושה טוב"... 1875 ההוא
ששיבח את חתנו לחברו: אין הוא מדבר דברי-חול בשבת. החזיר לו חברו: סוסי גדול הימנו: אין הוא מדבר
דברי-חול אפילו בחול... 1876 חוטא
שעבר על כל התורה כולה התחיל לבו נוקפו.
בא אל הרב ואמר: רבי, רוצה אני לחזור למוטב,
וסדר-תשובה אני מבקש מאתך. השיב לו הרב: אם באמת ובתמים אתה רוצה לחזור למוטב,
– לך והשתמד. נעלב החוטא ואמר: רבי, משטה אתה בי? החזיר לו הרב: איני משטה בך כל עיקר, אלא זו תהיה
תחילת חזירתך למוטב, שהרי עד עכשיו היית גרוע ממשומד... 1877 בחור
קרתני נתפס למינות. נמלך והלך
לאפיקורס מפורסם בכרך גדול וביקש, שילמדו אפיקורסות. אמר לו האפיקורס המפורסם: כפור באלהים! נבהל הקרתני והחזיר: מתיירא אני. אמר לו האפיקורס המפורסם: אכול מאכלות אסורים! סירב הקרתני ואמר: קיבתי אינה מעכּלת. אמר לו האפיקורס המפורסם: עשן בשבת! לא קיבל הקרתני והחזיר: איני מעשן אפילו בחול. נענה האפיקורס המפורסם ואמר לו: אם-כן, איני רואה לך תקנה, אלא שבשבת
הבאה תעמוד ברשות היחיד ותטיל מים לרשות-הרבים... 1878 אפיקורס
להכניס קינתר חבורה של חרדים והשתבח, שכבר עבר על כל העבירות שבתורה, חוץ מאחת. איזוהי? – שאל הזקן שבחבורה. לא שלחתי יד בנפשי, – השיב האפיקורס. החזיר לו הזקן: עבירה זו אי אתה יכול לעבור, שעל-ידה
תקיים מצוה גדולה: "וביערת הרע מקרבך"...[50] 1879 אפיקורס
נטפל לחבורה של חרדים וקינתר אותם: כמה מגוחכים דיני עירוב! חוט באמצע
כלונס נעשה צורת-הפתח, חוט בצידו של כלונס אינו נעשה צורת-הפתח. החזיר לו אחד מן החבורה: דוק ותשכח, שיש הבדל בין מה שהוא מן
הצד לבין מה שהוא באמצע. אדם
הפושט לך ידו כשאגודלו מן הצד, שלום הוא נותן לך, ואילו אדם הפושט לך ידו
כשאגודלו באמצע, בין אצבע לאצבע, מה הוא נותן לך?... 1880 אמר
אפיקורס לחרד: מאוסים עלי מנהגיהם של ישראל, וזה כמה
איני נזקק להם. אמר לו החרד: וכשתמות, לא יזדקק איש אליך לקבור
אותך ותהיה מוטל כנבילה. ליגלג עליו האפיקורס והחזיר: איני חושש לכך, על העיפוש אני סומך... 1881 שאלו
לרבי נפתלי מרופשיץ: מה צורך יש להדפיס כל שנה הגדות חדשות
של פסח? השיב רבי נפתלי: יש צורך בדבר, משום שהרשע של אשתקד
צדיק גמור הוא השנה... |
[1] ברכות לה, כ.
[2] פת הבאה בכיסנין פטורה מ"המוציא"; עיין אורח-חיים קנה א.
[3] אורח-חיים, תרלט, ג.
[4] אין מכניסים קדירות לסוכה משום ביזוי-מצוה; עיין שם, שם, א.
[5] מתרמ"ב ואילך אסורה היתה על היהודים ברוסיה מכירת משקאות חריפים.
[6] שמות כג, יט.
[7] שם לד, כו.
[8] דברים יד, כא.
[9] חולין קטו, ב, ועוד
[10] ברכות לה, א.
[11] השווה: בבא מציעא נט, ב.
[12] מלכים א, ח, מו.
[13] "אקציזניק" בלעז. – בשנות הארבעים למאה הקודמת החכירה הממשלה הרוסית את מכס-היי"ש ליוזל גינצבורג, ופקידיו המוכסים היו מראשוני האפיקורסים ביהדות הרוסית.
[14] עיין סוטה יד א ומגילה יג, ב.
[15] עיין מגן-אברהם לסימן קסז.
[16] השווה: שבת לג, ב.
[17] השווה: שבת קיח, א.
[18] עירובין סט, א.
[19] שמות לא, טו, ועוד.
[20] ויקרא טז, לא, ועוד.
[21] "כל האוכל ושותה בתשיעי (ערב יום הכיפורים) מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי"; ברכות ח, ב.
[22] "ונוהגין שלא לקרוא על מיטתו (בשני הלילות הראשונים של פסח) אלא פרשת שמע, ולא שאר דברים שקורין בשאר הלילות, כי לילות-שימורים הם מן המזיקין"; אורח-חיים תפא, ב (רמ"א).
[23] "נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה-באב שחרית"; שם תקנה, א.
[24] עמוד: 1
דברים ג, ו.
[25] הסגפנים יושבים בתענית כמה ימים רצופים, מפסיקים ליום-יומיים, כגון שבת ויום-טוב, וחוזרים לתעניותיהם. וזוהי "תענית הפסקות".
[26] בראשית ב, כג.
[27] שם, שם, כד.
[28] השווה: "ואל תרבה שיחה עם האשה, – באשתו אמרו, קל-וחומר באשת חברו"; אבות א, ה.
[29] השווה הזמר הידוע לחנוכה: "הנרות הללו אין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד".
[30] מלכים א' א, א.
[31] עמוד: 1
השווה: דברים טו, יז.
[32] אבות א, ה.
[33] בארץ-ישראל קוראים ל"פלירט" – "מיזמוז" ולא נתברר לי מקורו של שם מחודש זה.
[34] כתובות כט, ב.
[35] עמוד: 1
חולין קטו, ב, ועוד.
[36] כך קראו לאד"ם הכוהן על שם שישב כמה שנים בעיירה הקטנה מיכיילישוק, הסמוכה לווילנה.
[37] משלי ג, ה.
[38] "על-כורחך אתה נוצר ועל כורחך אתה נולד, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת, ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין-וחשבון"; אבות ד, כב.
[39] לשעבר היה כך שמה של הנהלת הקהילה בווילנה.
[40] ילקוט ישעיה נב, סוף רמז תעה.
[41] סוכה נב, ב.
[42] "אמר ריש לקיש: גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כזכיות"; יומא פו, ב.
[43] עיין משלי יז, י.
[44] מלכים א, ה, יב.
[45] עבודה זרה ב, ב.
[46] כידוע, נוהגים לרקום בפרוכיות של בתי-כנסיות את הלוחות של עשרת הדברות ושני אריות מחזיקים בהם מימינם ומשמאלם.
[47] עירובין יט, א.
[48] שבת נג, א.
[49] צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינונים תלויים ועומדין"; ראש-השנה טז, ב.
[50] דברים יז, ז.